מלבי"ם
ויען איש ישראל, השיבו על שלש טענותיהם, (על הא') מ"ש שאתם לכם משפט הקדימה מצד הקורבה, עשר ידות לי במלך, לנו משפט הקדימה מצד שאנחנו הרוב, אנחנו עשרה שבטים ואתה שבט אחד, ולי עשרה חלקים במלכות, וגם בדוד אני ממך שעורו וגם בדוד עשר ידות אני ממך, הגם שהוא דוד ממשפחת יהודה בכ"ז אני עשר ידות ממך, והמלך לא יביט על שאר ומשפחה רק על עמו ומלכותו, (על הב') מ"ש ולמה זה חרה לך, השיבו ומדוע הקלותני, (על הג') מ"ש האכול אכלנו, השיבו ולא היה דברי ראשון לי להשיב את מלכי, כי מהראוי שאנחנו שאנו רוב ישראל, נשיב את מלכנו על פי הסכמתנו, לא על פי דבר שבט אחד, כאילו הדבר הראשון הדובר אלי להשיב את מלכי אינו דברי רק דבר יהודה, הוא הדובר בראשונה ואנו אחריו, וכדי לנו בזיון וקצף, ויקש דבר איש יהודה כי על ידי זה נתהוה ויכוח ומדנים, ובני יהודה הקישו דברים נגד ישראל, ועל ידי זה התעורר שבע בן בכרי למרוד:
מצודת דוד
עשר ידות וגו׳. הלא יש לי עשר חלקים במלך, כי אנחנו עשרה שבטים (אבל מבנימין באו מקצתם, והם האלף שעם שמעי, ולא יוחשבו, לא לאלה ולא לאלה):